<h1>המנהיג דין היולדת</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ואשה שהפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקבה תשב לזכר ולנקבה, ומטילין עליה חומרא שתשב שבועיים כטומאת נקבה ותשלים עד שלשים ושלשת ימים ימי טוהר שלה טוהר כזכר, וכן המפלת חתיכה או שלייא תשב לזכר ולנקבה כדאמרן בדין תורה, אבל מחומרת ר' זירא בכל ימי טוהר שלהם מחזיקינן להו כזבות גמורות לישב עליהן ז' נקיים ולטבול כדאמרן ותו לא מידי. אב"ן. אך רבי' סעדייה ז"ל לא כך כת' בדין תורה כתב כדכתבינן לעיל שתטבול לסוף ימי טומאה לזכר ולנקבה בלא ספירת שבעה נקיים, וכתב אבל היום הזה אין לנו דין זה, וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם להחמיר מדר' זירא דאמ' בנות ישראל כו', הילכך לכשתשלים לזכר ז' ימי טומאה ולנקבה שבועיים ותפסוק ז' נקיים ותטבול אז תהיה מותרת לבעלה עד סוף מ' לזכר ועד סוף פ' לנקבה אפילו תראה בכל יום ויום דכל הדמין טהורי' ותשמש עם בעלה. ובהשלמת ימי טוהר לזכר ולנקבה אם תראה טיפת דם כחרדל טמאה היא ולא תשמש עד שתפסוק הדם ותספור ז' נקיים ותטבול ותהא מותרת לבעלה, ואם תלד זכר ונקבה יש לה דמי טומאה וימי טהרה לנקבה כדאמרן, ואם הפילה ולא ידעה מה יש לה ימי טומאת נקבה וימי טהרה לזכר דמטילין אותו לחומרא, ובהשלמת ימי טוהר לזכר ולנקבה צריך להתרחק ממנה עונה אחת או יום או לילה, אם היתה עונתה שהיא רגילה עמו אחר הלילה יתרחק ממנה מתחילת הלילה, ואם היתה רגילה עמו אחר היום יתרחק ממנה מתחילת היום, וטובלת בלילה כדתנן [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נידה ויולדת טבילתן בלילה, ואף משמיני ואילך לא תטבול אלא בלילה משום סרך ביתה, אבל משום גנבי או משום צינה או משום ארייוותא או משום פחדא תטבול מיום השמיני ואילך, ובעת שתטבול צריכה לחוף ולטבול שלא יהא דבר חוצץ בינה לבין המים ולתקן שיער ראשה במסרק שלא יהו השערות קשורות קודם טבילה ואם תטבול בליל שבת ולא תוכל לתקן ראשה במסרק כל כך סמוך לטבילתה מפני איסור השרת שיער בשבת תעשה ע"ש בעוד היום גדול שהרי אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת. ובעת הטבילה תברך על הטבילה ובכל לשון שתרצה, ובזמן הבית היו מברכין אותה ברכה מי שהיה נוגע בטומאת נבילה או מן התשמיש ותטבול בנהר או במקוה או במים נגררין דרך הקרקע. עד הנה דברי רבי' סעדיה שהעתקנו מלשון ערב ללשון הקודש.
<h2>דף לה:</h2>
יולדת כיון שעברו עליה ימי טומאתה לזכר ז' (נקיים) [ימים] ולנקבה שבועיים וטבילה מיד, מיכאן ואילך כל דמים שתראה עד סוף מ' לזכר ועד סוף פ' לנקבה כולם טהורים ותשמש עם בעלה בכולם לבד עונה האחרונה כדלקמן דקיימ' לן כרב דאמ' מעיין אחד הוא התורה טהרתו והתורה טמאתו, ואפי' בלא ספירת ז' נקיים והוא עיקר דין היולדת מן התורה, והדבר ידוע כי בקבלת הגאוני' היא זאת החומרא מדאמ' ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', והיא הלכה פסוקה כדאמרי' בברכו' בפ' אין עומדין להתפלל, [ל"א ע"א] הלכה פסוקה כדר' זירא בנות ישראל כו', ואמרו כיוון שיש אשה היולדת בזוב ואין אנו עכשו מכירין בין דם לזולתו רואין אנו שכל דם שתראה בתוך ימי טוהר אלו [הוא] דם זיבות, וצריכה שתשב ז' נקיים לאחר שתפסוק בין שפסקה בתחילת ימי טוהר בין באמצעו בין בסופו לעולם לא תטהר לבעלה עד שיעברו עליה ז' נקיים בלא דם כלל, ותטבול במעיין או במקוה ותטהר לבעלה. וכן כתב רב אלפס [שבועות פ"ב] עלה דר' זירא, דאמ' בנות ישראל היו מחמירי' וגומ', והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת, ואע"ג דקיימ' לן כרב דאמ' מעיין [אחד] הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירא כר' זירא וכל דם דחזייא בימי טוהר יתבא [עליה] ז' נקיים ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתרייא לבעלה, ואע"ג דלא נפקי ימי טוהר כיון דייתבא בהו ז' נקיים ותו לא חזייא שרייא, וזה לשונו.
אך פליאה דעת ממני על מנהג ספרד כי שמעתי כי היולדת זכר אף אם תפסק ז' נקיים בתוך ימי טוהר לזכר ולנקבה לא תטהר את עצמה לעולם עד סוף ארבעים לזכר ועד סוף פ' לנקבה, ומניין בא להם זאת החומרא להחמיר בתוך ימי טוהר שהן מן התורה, אף אם לא תפסוק כלל יותר משאר הנשים זבות בפסיקות שבעה בלא דם, דייה לצרה בשעתה אם הן כשאר הנשים זבות ולכשתפסקו בתוך ימי טוהר יטבלו ויטהרו לבעליהן וזה המנהג ראוי להעבירו, וכן מנהג צרפת ופרובינצ' להיות הנשי' בימי טוהר כשאר הנשי' הזבות לספור ז' נקיים ולטבול ולטהר לבעליהן כרב אלפס וכל הגאוני', ומתקנת ר' זירא ואילך ומשום דלא בקיאינן בחזוותא דדמא, אבל באניוב ראיתי מקומות שמקילין בתוך ימי טוהר דלאחר שפוסקת ז' נקיים טובלת ותטהר לבעלה אף תהי שופעת בכל יום עד מלאות ימי טוהר לזכר ולנקב' כך כת' רבי' סעדיה ז"ל, והואיל ויצא הדבר באיסור בשם הגאוני' ז"ל אין להקל על דבריהם משום שנ' אל תבוז כי זקנה אמך. עוד רעה חולה ראיתי שבימי ליבון הן אוכלין שניה' בקערה ונוגעין זה לזה לחבק ולנשק ואינם נזכרי' כדתנייא [שבת י"ג ע"ב] דבי אליהו כו' ואמ' לה ברוך ה' שהרגו, שאף כשרחצה באלף מרחצאות בתחילת ימי הליבון כמנהגן או לסוף ימי הליבון שרוחצת בחמין וחופפת סמוך לטבילתה לא יצאה מדין זבה גמורה ושניהן בהכרת עד שתטבול במעיין או במקווה ואסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה, וזהו שארז"ל כל מלאכו' שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס מידה לידו והצעת המיטה בפניו, והרחצת פניו ידיו ורגליו שבכל אלו הענייני' הם באין לידי חימוד יותר משאר מלאכות ויבואו לידי הרגל עבירה קודם הטבילה. ואף אסורה לאכול עם בעלה בשולחן אחד באותן שלחנות קטנות שאנו רגילין לאכול כמו שהיו רגילין חכמי התלמוד כדמשמע בע"פ [פסחים ק' ע"ב] ומפורש התם בהלכו' פסחי', ומתוך שהן קטנים מתקרבין זה לזה ויגעו זה לזה, וצריך להפסיק ביניהם שלא יבואו לידי הרגל עבירה, אבל בשולחנות ארוכים וגדולים שלנו זה בראש השולחן וזה בראשו האחד ובשני מפות, דאיכא הפסק גדול ביניהם ואיכא דעות ואיכא שינוי איפשר שהוא מותר, אך לפי מה ששנינו [שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה נראה שהוא אסור אף בשלחן גדול, דעל כרחין לא בקערה אחת צריך למיתני לא יאכל, דהא כתי' ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב, אפי' קריבה בעלמ' אסור [שם י"ג ע"א], ומייתינן נמי כיוצא בו שני אכסנאי' אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינן חוששין ובשאינן מכירין אבל אם מכירין זה את זה אסור, והרי אשה ובעלה מכירין זה את זה ואם כן אף בשולחן אחד אסורי' אף אם ארוך מאה אמה, דהא בשולחן קאמ' ולא נתן חילוק בין גדול לקטון. ולא תימא לא יאכל הזב עם הזבה וכו', אבל לשתות מותר דהא שתייה בכלל אכילה היא בכל דוכתא כדקאמ' בסוף יומא [ע"ו ע"א], ועוד השתא מזיגת הכוס מידו לידה אסור לשתות בכוס אחד לא כל שכן דאסור שלא יבוא לידי הרגל עבירה, ומיהו איפשר דווקא יין ושכר שיש בהן שמחה ויבוא לידי עבירה, אבל מים איפשר שיהא מותר, ומ"מ כשאסרו חכמי' מזיגת הכוס לא נחלקו בדבר, והכל אסרו למזוג מידו לידה וכל שכן לשתות עמה בכוס אחד ואף מים. וכן משמע בשאלתות דרב אחא, דכל בשולחן אחד בין קטן בין גדול אסור דלא משווי חילוק בדבר, וכן כת' נידה אסורה למיתב ולמיכל בפתורא בהדי בעלה, כדתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, אך רבותיי מפרשי' דווק' בשולחנות קטני' אבל בגדולות מותר, אך לא נתיישב לליבי מההיא ברייתא דשני אכסנאי' דמכירי' זה את זה אסור ואף בשולחן גדול עד מאה אמה מדלא פליג למיתני בדידיה חילוק אף במכירי' זה את זה בין שולחן קטון לשולחן גדול. אב"ן הירחי.
והרב ר' משה ז"ל כתב בספר קדושה באיסורי ביאה פ' י"א, מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראת דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראת אחר שספרה ז' נקיים וטבלה הרי סופרת ז' נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר סופרת ז' נקיים אחר שיפסוק הדם. ודין זה בימי החכמים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר ליולדת כלל, וכן כתב רבנו האלפאסי, שזה החמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי התלמוד אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים אבל דם שראת בימי טוהר אחר ספירה וטבי' אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזבה כמו שבארנו. ושמענו כי בארץ צרפת יש שבועלין על דם טוהר כדין התלמוד עד היום אחר הספירה והטבילה מדין טומאת היולדת בזוב, ודבר זה תלוי במנהג. ועוד כתב זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת ז' נקיים בנדתה ואע"פ שלא ראת אלא יום אחד ואחר הז' תשב ז' נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראת יום אחד סופרת אחריו ז' נקיים וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני לאחר נדתה ומותר' לבעלה. וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצ' גאונים שהיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף מ' יום לזכר ועד סוף פ' לנקבה ואע"פ שלא ראת דם אלא בתוך הז' אין זה מנהג אלא טעות היא באותן התשובות ודרך המינות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזיק בדברי חז"ל שתספור ז' נקיים בלבד. ובפ' שביעי כתב, ולמה אין מצריכין את היולדת בזוב לספירת ז' אחר ז' של זכר ואחר שבועיים של נקבה מפני שימי לידתה וימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז', ע"כ. [וכן כתב רבנו יעקב מ"כ דהלכתא כאביי דפליג אדרבא בהאי ובהלכות יע"ל קג"ם דקיימא לן כאביי דחשיב ימי לידתה שאינה רואה בהן אבל רבנו האלפסי ורבנו סעדיה ז"ל פסקי כרבא ואפי' בלידה יבשתא מצרכי שבעה נקיים כיולדת בזוב אחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה ודוק ותשכח. אב"ן הירחי].
<h2>דף סג:</h2>
ת"ר והזרתם את בני ישראל וגו' אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמ' רבא עונה או יום או לילה כו', לפני [הוסת] הקבוע שלה, וכל שאינו פורש סמוך לווסתה אפי' היו לו בנים כבני אהרן מתים דכתי' והזרתם [וגו'] והדווה בנידתה, וסמיך ליה אחרי מות, וכל הפורש הווין לו בנים זכרים שנ' להבדיל וגו' אשה כי תזריע, וכל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים דכתי' והייתם קדושים, וסמיך ליה אשה כי תזריע, יקדש עצמו כגון מעשה דאימא שלום אשתו שלר' אליעזר שלא היה מדבר עמה אלא בחצי הלילה [שלא יתן עיניו באשה אחרת ויבאו בניו לידי ממזרות דרבנן, כדתניא במס' כלה [פ"א] עשרה כממזרים ואינם ממזרים בני א'ס'נ'ת' מ'ש'ג'ע'ח'] כו', וכגון נחלת ה' בנים בשכר שמשהין על הבטן שיזרעו נשותיהן תחילה וישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, והבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל, מפני ששד שלבית הכסא מלווייהו והוויין לו בנים נכפין ושלום, וכן הא דאזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן.
<h2>דף סו.</h2>
יולדת כיון שעברו עליה ימי טומאתה לזכר ז' (נקיים) [ימים] ולנקבה שבועיים וטבילה מיד, מיכאן ואילך כל דמים שתראה עד סוף מ' לזכר ועד סוף פ' לנקבה כולם טהורים ותשמש עם בעלה בכולם לבד עונה האחרונה כדלקמן דקיימ' לן כרב דאמ' מעיין אחד הוא התורה טהרתו והתורה טמאתו, ואפי' בלא ספירת ז' נקיים והוא עיקר דין היולדת מן התורה, והדבר ידוע כי בקבלת הגאוני' היא זאת החומרא מדאמ' ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', והיא הלכה פסוקה כדאמרי' בברכו' בפ' אין עומדין להתפלל, [ל"א ע"א] הלכה פסוקה כדר' זירא בנות ישראל כו', ואמרו כיוון שיש אשה היולדת בזוב ואין אנו עכשו מכירין בין דם לזולתו רואין אנו שכל דם שתראה בתוך ימי טוהר אלו [הוא] דם זיבות, וצריכה שתשב ז' נקיים לאחר שתפסוק בין שפסקה בתחילת ימי טוהר בין באמצעו בין בסופו לעולם לא תטהר לבעלה עד שיעברו עליה ז' נקיים בלא דם כלל, ותטבול במעיין או במקוה ותטהר לבעלה. וכן כתב רב אלפס [שבועות פ"ב] עלה דר' זירא, דאמ' בנות ישראל היו מחמירי' וגומ', והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת, ואע"ג דקיימ' לן כרב דאמ' מעיין [אחד] הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירא כר' זירא וכל דם דחזייא בימי טוהר יתבא [עליה] ז' נקיים ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתרייא לבעלה, ואע"ג דלא נפקי ימי טוהר כיון דייתבא בהו ז' נקיים ותו לא חזייא שרייא, וזה לשונו.
ואשה שהפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקבה תשב לזכר ולנקבה, ומטילין עליה חומרא שתשב שבועיים כטומאת נקבה ותשלים עד שלשים ושלשת ימים ימי טוהר שלה טוהר כזכר, וכן המפלת חתיכה או שלייא תשב לזכר ולנקבה כדאמרן בדין תורה, אבל מחומרת ר' זירא בכל ימי טוהר שלהם מחזיקינן להו כזבות גמורות לישב עליהן ז' נקיים ולטבול כדאמרן ותו לא מידי. אב"ן. אך רבי' סעדייה ז"ל לא כך כת' בדין תורה כתב כדכתבינן לעיל שתטבול לסוף ימי טומאה לזכר ולנקבה בלא ספירת שבעה נקיים, וכתב אבל היום הזה אין לנו דין זה, וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם להחמיר מדר' זירא דאמ' בנות ישראל כו', הילכך לכשתשלים לזכר ז' ימי טומאה ולנקבה שבועיים ותפסוק ז' נקיים ותטבול אז תהיה מותרת לבעלה עד סוף מ' לזכר ועד סוף פ' לנקבה אפילו תראה בכל יום ויום דכל הדמין טהורי' ותשמש עם בעלה. ובהשלמת ימי טוהר לזכר ולנקבה אם תראה טיפת דם כחרדל טמאה היא ולא תשמש עד שתפסוק הדם ותספור ז' נקיים ותטבול ותהא מותרת לבעלה, ואם תלד זכר ונקבה יש לה דמי טומאה וימי טהרה לנקבה כדאמרן, ואם הפילה ולא ידעה מה יש לה ימי טומאת נקבה וימי טהרה לזכר דמטילין אותו לחומרא, ובהשלמת ימי טוהר לזכר ולנקבה צריך להתרחק ממנה עונה אחת או יום או לילה, אם היתה עונתה שהיא רגילה עמו אחר הלילה יתרחק ממנה מתחילת הלילה, ואם היתה רגילה עמו אחר היום יתרחק ממנה מתחילת היום, וטובלת בלילה כדתנן [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נידה ויולדת טבילתן בלילה, ואף משמיני ואילך לא תטבול אלא בלילה משום סרך ביתה, אבל משום גנבי או משום צינה או משום ארייוותא או משום פחדא תטבול מיום השמיני ואילך, ובעת שתטבול צריכה לחוף ולטבול שלא יהא דבר חוצץ בינה לבין המים ולתקן שיער ראשה במסרק שלא יהו השערות קשורות קודם טבילה ואם תטבול בליל שבת ולא תוכל לתקן ראשה במסרק כל כך סמוך לטבילתה מפני איסור השרת שיער בשבת תעשה ע"ש בעוד היום גדול שהרי אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת. ובעת הטבילה תברך על הטבילה ובכל לשון שתרצה, ובזמן הבית היו מברכין אותה ברכה מי שהיה נוגע בטומאת נבילה או מן התשמיש ותטבול בנהר או במקוה או במים נגררין דרך הקרקע. עד הנה דברי רבי' סעדיה שהעתקנו מלשון ערב ללשון הקודש.
אך פליאה דעת ממני על מנהג ספרד כי שמעתי כי היולדת זכר אף אם תפסק ז' נקיים בתוך ימי טוהר לזכר ולנקבה לא תטהר את עצמה לעולם עד סוף ארבעים לזכר ועד סוף פ' לנקבה, ומניין בא להם זאת החומרא להחמיר בתוך ימי טוהר שהן מן התורה, אף אם לא תפסוק כלל יותר משאר הנשים זבות בפסיקות שבעה בלא דם, דייה לצרה בשעתה אם הן כשאר הנשים זבות ולכשתפסקו בתוך ימי טוהר יטבלו ויטהרו לבעליהן וזה המנהג ראוי להעבירו, וכן מנהג צרפת ופרובינצ' להיות הנשי' בימי טוהר כשאר הנשי' הזבות לספור ז' נקיים ולטבול ולטהר לבעליהן כרב אלפס וכל הגאוני', ומתקנת ר' זירא ואילך ומשום דלא בקיאינן בחזוותא דדמא, אבל באניוב ראיתי מקומות שמקילין בתוך ימי טוהר דלאחר שפוסקת ז' נקיים טובלת ותטהר לבעלה אף תהי שופעת בכל יום עד מלאות ימי טוהר לזכר ולנקב' כך כת' רבי' סעדיה ז"ל, והואיל ויצא הדבר באיסור בשם הגאוני' ז"ל אין להקל על דבריהם משום שנ' אל תבוז כי זקנה אמך. עוד רעה חולה ראיתי שבימי ליבון הן אוכלין שניה' בקערה ונוגעין זה לזה לחבק ולנשק ואינם נזכרי' כדתנייא [שבת י"ג ע"ב] דבי אליהו כו' ואמ' לה ברוך ה' שהרגו, שאף כשרחצה באלף מרחצאות בתחילת ימי הליבון כמנהגן או לסוף ימי הליבון שרוחצת בחמין וחופפת סמוך לטבילתה לא יצאה מדין זבה גמורה ושניהן בהכרת עד שתטבול במעיין או במקווה ואסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה, וזהו שארז"ל כל מלאכו' שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס מידה לידו והצעת המיטה בפניו, והרחצת פניו ידיו ורגליו שבכל אלו הענייני' הם באין לידי חימוד יותר משאר מלאכות ויבואו לידי הרגל עבירה קודם הטבילה. ואף אסורה לאכול עם בעלה בשולחן אחד באותן שלחנות קטנות שאנו רגילין לאכול כמו שהיו רגילין חכמי התלמוד כדמשמע בע"פ [פסחים ק' ע"ב] ומפורש התם בהלכו' פסחי', ומתוך שהן קטנים מתקרבין זה לזה ויגעו זה לזה, וצריך להפסיק ביניהם שלא יבואו לידי הרגל עבירה, אבל בשולחנות ארוכים וגדולים שלנו זה בראש השולחן וזה בראשו האחד ובשני מפות, דאיכא הפסק גדול ביניהם ואיכא דעות ואיכא שינוי איפשר שהוא מותר, אך לפי מה ששנינו [שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה נראה שהוא אסור אף בשלחן גדול, דעל כרחין לא בקערה אחת צריך למיתני לא יאכל, דהא כתי' ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב, אפי' קריבה בעלמ' אסור [שם י"ג ע"א], ומייתינן נמי כיוצא בו שני אכסנאי' אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינן חוששין ובשאינן מכירין אבל אם מכירין זה את זה אסור, והרי אשה ובעלה מכירין זה את זה ואם כן אף בשולחן אחד אסורי' אף אם ארוך מאה אמה, דהא בשולחן קאמ' ולא נתן חילוק בין גדול לקטון. ולא תימא לא יאכל הזב עם הזבה וכו', אבל לשתות מותר דהא שתייה בכלל אכילה היא בכל דוכתא כדקאמ' בסוף יומא [ע"ו ע"א], ועוד השתא מזיגת הכוס מידו לידה אסור לשתות בכוס אחד לא כל שכן דאסור שלא יבוא לידי הרגל עבירה, ומיהו איפשר דווקא יין ושכר שיש בהן שמחה ויבוא לידי עבירה, אבל מים איפשר שיהא מותר, ומ"מ כשאסרו חכמי' מזיגת הכוס לא נחלקו בדבר, והכל אסרו למזוג מידו לידה וכל שכן לשתות עמה בכוס אחד ואף מים. וכן משמע בשאלתות דרב אחא, דכל בשולחן אחד בין קטן בין גדול אסור דלא משווי חילוק בדבר, וכן כת' נידה אסורה למיתב ולמיכל בפתורא בהדי בעלה, כדתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, אך רבותיי מפרשי' דווק' בשולחנות קטני' אבל בגדולות מותר, אך לא נתיישב לליבי מההיא ברייתא דשני אכסנאי' דמכירי' זה את זה אסור ואף בשולחן גדול עד מאה אמה מדלא פליג למיתני בדידיה חילוק אף במכירי' זה את זה בין שולחן קטון לשולחן גדול. אב"ן הירחי.
והרב ר' משה ז"ל כתב בספר קדושה באיסורי ביאה פ' י"א, מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראת דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראת אחר שספרה ז' נקיים וטבלה הרי סופרת ז' נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר סופרת ז' נקיים אחר שיפסוק הדם. ודין זה בימי החכמים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר ליולדת כלל, וכן כתב רבנו האלפאסי, שזה החמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי התלמוד אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים אבל דם שראת בימי טוהר אחר ספירה וטבי' אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזבה כמו שבארנו. ושמענו כי בארץ צרפת יש שבועלין על דם טוהר כדין התלמוד עד היום אחר הספירה והטבילה מדין טומאת היולדת בזוב, ודבר זה תלוי במנהג. ועוד כתב זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת ז' נקיים בנדתה ואע"פ שלא ראת אלא יום אחד ואחר הז' תשב ז' נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראת יום אחד סופרת אחריו ז' נקיים וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני לאחר נדתה ומותר' לבעלה. וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצ' גאונים שהיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף מ' יום לזכר ועד סוף פ' לנקבה ואע"פ שלא ראת דם אלא בתוך הז' אין זה מנהג אלא טעות היא באותן התשובות ודרך המינות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזיק בדברי חז"ל שתספור ז' נקיים בלבד. ובפ' שביעי כתב, ולמה אין מצריכין את היולדת בזוב לספירת ז' אחר ז' של זכר ואחר שבועיים של נקבה מפני שימי לידתה וימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז', ע"כ. [וכן כתב רבנו יעקב מ"כ דהלכתא כאביי דפליג אדרבא בהאי ובהלכות יע"ל קג"ם דקיימא לן כאביי דחשיב ימי לידתה שאינה רואה בהן אבל רבנו האלפסי ורבנו סעדיה ז"ל פסקי כרבא ואפי' בלידה יבשתא מצרכי שבעה נקיים כיולדת בזוב אחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה ודוק ותשכח. אב"ן הירחי].
